משמורת ילדים
משמורת ילדים עוסקת ביחסים המשפטיים והמעשיים שבין הורה לילדיו, כגון הזכות של ההורה לקבל החלטות עבור ילדו והחובה של ההורה לדאוג לצורכי ילדיו.
בישראל קיימת הבחנה בין "משמורת", לבין "אפוטרופסות".
אפוטרופוסות (הקרויה לעתים "משמורת משפטית"): כוללת את הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הקטין (צרכיו החינוכיים, הבריאותיים וכדומה). לפי ההסדר החקיקתי בישראל, הוריו הביולוגיים של קטין הם האפוטרופוסים הטבעיים שלו (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). גם לאחר פרידה של ההורים, שני ההורים נשארים האפוטרופוסים לילדיהם הקטינים, ואחראים במשותף להחליט החלטות בנוגע לגידולו, חינוכו ועתידו של הילד, תוך שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו.
משמורת (או "משמורת פיזית", או "חזקה על הילד") - מתייחסת למקום מגוריו וסידור הלינה הקבוע של הקטין. בישראל, בעת פרידה, לרוב מוגדר עבור הקטין הורה יחיד עליו מוטלת החזקה על הקטין. הביטוי השגור "משמורת ילדים", מכוון אף הוא למונח זה.
(האבחנה בין "משמורת פיזית" ובין "משמורת משפטית", היא יבוא מאנגלית, שבה המונח custody משמש לשניהם.)
סמכות הערכאות לדון בענייני משמורת
הסמכות המקורית לדון בקביעת החזקה על הילד נתונה לבית משפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני עשוי לרכוש סמכות מכוח כריכת הסוגיה בתביעת גירושין, או מכוח הסכמת הצדדים. בפועל, הסמכות קיימת בערכאה שבה החל תהליך תביעת הגירושין.
קביעת המשמורת בפועל
בעת פרידה, מצויה בידי ההורים היכולת לגבש הסכם עצמאי ביחס לענייני המשמורת. אם הערכאה השיפוטית מוצאת כי ההסכם תואם את טובת הקטינים, קרוב למדי שההסכם יאושר, ויינתן לו תוקף של פסק דין.
בהיעדר הסכם בין ההורים, מוקנית הסמכות לערכאה השיפוטית לקביעת המשמורת (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). הסעיף מדגיש כי יש לשקול את טובת הילד, וכי ילדים עד גיל 6, בהיעדר "סיבות מיוחדות להורות אחרת", יתגוררו עם אמם (עקרון הנקרא "חזקת הגיל הרך").
פעמים רבות ישאף בית המשפט שלא להפריד בין אחים, וליצור רציפות במשמורת כך שזו לא תוחלף באופן תדיר. מכיוון שכך, בפועל, המשמורת הזמנית ובעקבותיה המשמורת בפועל נקבעת כמעט אוטומטית לאם.
ועדת שניט
"הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין - ועדת שניט", הוקמה על ידי שרת המשפטים ציפי לבני במרץ 2005, על מנת לבחון את הכללים הקיימים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית, כאשר ההורים לא חיים יחדיו, בין אם מסיבות של פירוד וגירושין ובין אם מכיוון שלא ניהלו חיים משותפים מלכתחילה, וכן את שאלת האחריות המשפטית. על הוועדה הוטל לבחון, בין השאר, את הצורך בשינויה של חזקת הגיל הרך, ואפשרות עיגון חקיקתי של הסדרי חלוקה ושיתוף באחריות ההורים בגירושין.
בראשות הוועדה עמד פרופ' דן שניט, ועם חבריה נמנו שופטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן חנה רוטשילד; דיין בית הדין הרבני הגדול הרב אברהם שרמן; מנהל בתי הדין השרעיים עו"ד איאד זחאלקה; רותי דניאל וטל שחף מעמותת הורות=שווה; ד"ר דפנה הקר מהפקולטה למשפטים והתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב; ד"ר תרצה יואלס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; יו"ר וועדת הגישור של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה והצפון לשעבר, עו"ד גלית סנה-לוריה; היועצת המשפטית של נעמת, עו"ד גלי עציון; פקידת סעד ראשית לסדרי דין, עו"ס רונית צור; יו"ר ועדת החקיקה, ילדים ונוער של לשכת עורכי הדין עו"ד שמואל מורן; ופרופ' אבי שגיא-שְורץ מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. כאשר הוקמה הוועדה, ובמשך כל תקופת פעילותה, ביקרו ארגוני האבות את הרכבה בטענה שאין בה נציגות לארגוני האבות.
באפריל 2008 פרסמה ועדת שניט דו"ח ביניים שהמליץ לבטל את "חזקת הגיל הרך". הדו"ח קבע כי יש לקיים אחריות הורית משותפת ובכך ליצור "הסדר נורמטיבי חדש של יחסי הורים וילדיהם" ושוויון משפטי בתחום. בנוסף להמלצה לבטל את "חזקת הגיל הרך", המליצה הוועדה לקבוע בחוק, אחריות הורית למימוש זכותו של ילד לקשריו עם אחיו ואחיותיו וכן עם הסבים והסבתות.
חברי הוועדה קבעו כי "חזקת הגיל הרך" מנוגדת לממצאים פסיכולוגיים אמפיריים שמוכיחים כי לצורך התפתחותו התקינה של ילד יש חשיבות מרבית לקשרים יציבים עם שני הוריו. הואיל ונקודת המשען של החוק המוצע היא עקרון 'טובת הילד' כשיקול ראשון במעלה, נכון לבטל את "חזקת הגיל הרך". למעט מקרים קיצוניים של סכסוך חריף בין ההורים, המחקרים מוכיחים כי ילד שקשריו עם שני הוריו לאחר הגירושין תקינים, מתפתח באופן דומה לילד שהוריו לא נפרדו, לעומת ילדים שהיו בקשר עם הורה אחד בלבד. על כן לדעת הוועדה על החוק לעודד הידברות בין ההורים, באמצעות גישור או ייעוץ משפחתי, שתאפשר את מימוש זכותו הבסיסית של הילד לקשר מיטבי עם שני הוריו ואת התפתחותו התקינה.
חברי הוועדה הציעו להתוות להורים "הסכם הורות" באמצעות תיווך גורם שלישי כמו מטפל מקצועי או מגשר. ההסכם נועד להסדיר בין ההורים את "שגרת החיים" ובכך יאפשר, לדברי חברי הוועדה "הימנעות מדיונים עקרוניים אמוציונאליים שאינם מקדמים את טובת הילד".
ב- 27 בדצמבר 2011 הגישה ועדת שניט את המלצותיה הסופיות לשר המשפטים דאז, הפרופסור יעקב נאמן.
ב- 19 בינואר 2012 הודיע שר המשפטים, יעקב נאמן כי החליט לאמץ את המלצות ועדת שניט וכי משרדו יגבש הצעת חוק ברוח המלצות הוועדה.
ב- 6 בספטמבר 2012 פרסם משרד המשפטים את תזכיר "חוק הורים וילדיהם" אשר מתבסס על המלצות שתי ועדות ציבוריות: הוועדה בנושא "הילד ומשפחתו" (ועדת משנה, בראשות ד"ר תמר מורג, של הוועדה לזכויות הילד בראשות השופטת סביונה רוטלוי), ו"הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין" (ועדת שניט). החוק המוצע מסדיר את נושא האחריות ההורית למימוש זכויות הילד על פי האמנה לזכויות הילד, הן במסגרת המשפחתית והן לאחר פירוד ההורים.
למסקנות והמלצות הוועדה ולהצעת החוק, מתנגדים פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים כגון נעמת, "קולך", "שדולת הנשים", "בת מלך", ועוד. בין המתנגדות החריפות למסקנות ועדת שניט בולטות במיוחד ד"ר אסתר הרצוג ויו"ר נעמת טליה לבני. לעומתם, תומכים ופעילים לקידום הנושא הארגונים והעמותות שלהלן: א' זה אבא, הקואליציה למען הילדים והמשפחה, הקשב"ה - התנועה לקידום שוויון בהורות, הורים ושווים, הפמיליסטים - שדולת המשפחה, עמותת הורות משותפת=טובת הילד, הורות=שווה, משפחה חדשה, פורום נשים ציוניות והתנועה למען עתיד ילדינו.
השלכות ועדת שניט על הפסיקה הקיימת:
למרות שהמלצות וועדת שניט אינן חוק, השפעות המלצותיה על הפסיקה הן נרחבות ביותר עד שכיום יש כאלה האומרים כי משמורת משותפת היא הכלל ולא החריג במשמורת ילדים.
יתרה מזאת, לאחרונה, בשל המאבק בעקבות ועדת שניט ובעקבות ביקורת של ד"ר יואב מזא"ה על מושג המשמורת, במספר פסקי דין בתי המשפט ננקטת גישה של אי פסיקת משמורת לאף אחד מההורים[6], עקב ההבנה שלמשמורת אין משמעות מעשית לשיח בין ההורים.
חזקת הגיל הרך ותחליפיה
בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מצויה הוראה המורה לבית-המשפט להגיע, במידת האפשר, לתוצאה שלפיה בסכסוכי משמורת ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת של האם. ההוראה אינה מנוסחת כחזקה, אך היא פורשה בפסיקה כ"חזקת הגיל הרך". ההוראה ייחודית למדינת ישראל ומקורה בדין העברי לפיו עד גיל 6 על הבן והבת להיות אצל האם, ומגיל 6 הבת אצל האם והבן אצל האב. הנימוק ההלכתי לכך הוא שהאב צריך ללמד את בנו תורה. בפועל בתי הדין לענייני משפחה בישראל מחילים רק את החלק הראשון של ההלכה, בדבר העברת ילדים מתחת לגיל 6 למשמורת אוטומטית אצל האם, למעשה לטענת מבקרי "חזקת הגיל הרך", יוצרת החזקה, מציאות לפיה בפועל הילדים ללא כל קשר לגילם, בסופו של דבר, תמיד ישארו בחזקת אימם גם לאחר גיל 6, אם מכיוון שאחיהם הקטנים ימסרו לחזקת האם ובית הדין לא ירצה להפריד בין אחים, אם מכיוון שלאחר שהילדים יעברו את גיל 6, בית הדין לא ירצה להעבירם לחזקת אביהם בטענה שהם כבר הסתגלו לסביבה בה גדלו ואם מכיוון שנוצרה כבר בפועל, דינמיקה בבתי הדין, לפיה השופטים תופסים כבר את האם כמשמורן הקבוע, ללא קשר לגיל הילדים.
במסקנותיה שפורסמו בינואר 2012, המליצה ועדת שניט לבטל את "חזקת הגיל הרך", ולא להמיר אותה בכל חזקה חלופית על הילד, אלא בשותפות באחריות ההורית למימוש זכויות הילד. לפי הוועדה, המלצותיה מתבססות על מחקרים פסיכולוגיים המורים שילדים הנותרים בקשר שווה עם שני ההורים, לאחר הגירושים, מתפתחים בדומה לילדים שהוריהם לא התגרשו וכן על אמנת זכויות הילד, אותה אשררה ישראל בספטמבר 1991.
33-1.bmp?id=31949151&sopC=1609397454303)