דיני משפחה בישראל
דיני משפחה הם הענף המשפטי שבהתאם למיון המקובל בתורת המשפטים כולל מעמד אישי (דת, יוחסין, הורות, נישואים וגירושים) וזכויות וחובות הנובעים מן המעמד המשפחתי.
דיני משפחה בישראל נבדלים מענפי משפט אחרים מבחינת מקורות הדין המהותי, וערכאת השיפוט, הנקבעים בהתאם להשתייכות הדתית של המתדיינים. ישנה גם חקיקה אזרחית טריטוריאלית משלימה, ובתי משפט אזרחיים למשפחה בעלי סמכות שיפוט מקבילה בחלק מענייני המשפחה. לבתי המשפט למשפחה הוענקה אף הסמכות לדון בסכסוכים אזרחיים בין בני משפחה.
הדין הדתי חל לגבי המרת דת, נישואים, גירושים, מזונות בן זוג ומזונות ילדים. בנושאי אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, חלוקת רכוש בין בני זוג ישנה חקיקה אזרחית. בית דין דתי שהוסמך לדון בענייני ירושה בהסכמת הצדדים, דן לפי דין הירושה הדתי.
נישואים :
במדינת ישראל, על נישואים בין בני זוג חל הדין הדתי. נישואים של בני זוג יהודים בישראל, נדונים על-פי דין תורה - הדין הדתי היהודי. נישואים בין בני זוג נוצריים נדונים על פי דין הכנסייה בה הם חברים. נישואים בין בני זוג מוסלמיים, נדונים על פי השריעה. לא ניתן להינשא נישואים בין-דתיים במדינת ישראל. הנישואים משנים את מעמדם האישי של בני זוג ל"נשואים", והם גם יוצרים זכויות וחובות בין בני הזוג.
טקס הנישואים כולל קידושין וחופה. הגבר נותן טבעת או חפץ לאשה בפני שני עדים כשרים (עדי קיום, בלעדיהם אין כל קיום ואין כל תוקף חוקי לקידושין; עדי הקיום הינם חלק אינטגראלי מטקס הקידושין, תנאי בלעדיו אין לתוקפם), ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". החופה הינה כניסת האשה לרשות הבעל המסומלת בחופה המונחת מעל ראש שניהם. הנישואים טעונים הסכמת שני הצדדים.
שלושת דרכי הקידושין על פי היהדות: קידושי כסף (קלאסי, כגון: טבעת); קידושי שטר וקידושי ביאה (קיום יחסי מין "לשם קידושין").
נחוצה כשירות לנישואים. הנישואים אינם תקפים לפי ההלכה אם אחד מן הצדדים אינו יהודי, או שביניהם קירבה משפחתית של איסורי עריות (ויקרא יח, יח), או אם האישה היא אשת-איש. אם איסור הנישואים הוא מצוות לא תעשה בלבד כמו כהן וגרושה, או נישואי ממזר, הנישואים טעונים התרה.
חוק גיל הנישואים קובע שגיל הנישואים המזערי הוא 18 שנים, או גיל 16 שנים בהיתר בית משפט, אך נישואים לבן מעל 13 ולבת מעל 12 ו-1/2, טעונים התרה לפי ההלכה.
גירושין :
גירושין, בדומה לנישואים בישראל, נדונים על פי הדין הדתי. יהודים יתגרשו בהתאם לדין הדתי היהודי; נוצרים, במידה והדבר מותר על פי דתם, על פי דין זה; ומוסלמים - על פי השריעה.
בני זוג יהודים המעוניינים לסיים את קשר הנישואים שביניהם, בין אם נישאו בנישואים אזרחיים ובין אם נישאו בנישואים דתיים, כדת משה וישראל, יוכלו לעשות כן, רק על ידי קיום טקס גירושין באמצעות הרבנות. גירושים מתקיימים בבית הדין הרבני בלבד. הגירושין נעשים אך ורק בהסכמת שני הצדדים. בהיעדר עילה שבדין המאפשרת זאת, לא ניתן לכפות בן זוג שאיננו רוצה בכך להתגרש.
כדי להגיע להסכמה בעניין הגירושים נדרשים הצדדים לבחור באחת משתי דרכים:
1. הגעה להסכמות מוקדמות בכל הנושאים הקשורים לגירושים כמו חלוקת הרכוש והחובות, משמורת והסדרי ראיית הילדים ומזונות הילדים.
2. ניהול הליכים משפטיים בכל אחד מהנושאים שנויים במחלוקת. המאבק המשפטי אינו נעים ואינו קל, אך פעמים רבות אין מנוס ממנו.
בהלכה היהודית קיימת רשימה של עילות גירושים, שקיום אחת מהן מאפשר לבן הזוג המעוניין בכך להתגרש גם ללא הסכמת בן הזוג השני.
עילות הגירושין הן: נישואים שיש בהם עבירה, מציאות מום או מחלה, אי מילוי חובתו של הבעל לפרנס את האישה (מורד ממזונות), אי מילוי חובתה של האישה במלאכות הבית (מורדת ממלאכה), או אי מילוי חובות בחיי אישות (מורד/ת מתשמיש). קיימת הבחנה בין "מורדת דמאיס עלי" ובין "מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה" לעניין פסיקת גירושים ולעניין זכויותיה של האישה אגב גירושים.
בית הדין יכול לפסוק גירושין כהמלצה, מצווה, חיוב או כפיה במאסר, או לדחות את תביעת הגירושין ולפסוק שלום בית. בשנים האחרונות נוכח אי יכולתו של בית הדין להביא לשלום בית, קיימת העדפה לסיום סכסוך בדרך של גירושים, בהסכמה או שלא בהסכמה.
רבינו גרשום מאור הגולה, שהיה אחד מגדולי חכמי ישראל באשכנז לפני כאלף שנה, הטיל חרם על מי שנושא אישה נוספת על אשתו וכן על מי שמגרש את אשתו בעל כורחה. יש הסבורים, כי הצורך להחרים את מי שמגרש אישה בעל כורחה, נבע מהרצון למנוע מצב שבו אדם ירצה לשאת אישה נוספת וכדי לחמוק מהחרם שהוטל על נשיאת אישה נוספת יגרש את אשתו הראשונה, בעל כורחה.
על פי חרם דרבנו גרשום, ניתן לראות את הנישואים כמעין חוזה שנערך בין הבעל והאישה. חוזה הנישואים, ככל חוזה אחר, הוא הסכם ששני הצדדים כרתו מרצונם, ויכולים לבטלו ו"להשתחרר" מהחיובים הקבועים בו מרצונם. לאחר התקשרות חוזית רגילה, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את ביטול החוזה בניגוד לרצונו, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה ביטול חד צדדי של החוזה. כך גם כשמדובר בנישואים, הצדדים התקשרו בקשר הנישואים מרצונם ולפיכך, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את הגירושים, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה מתן פסק דין לגירושים או אף כפיית גירושים. בשונה מדין חוזה רגיל, בית הדין לא מכריז על בטלות הנישואים (למרות שמעיקר הדין יש מקרים, בהם רשאי לעשות כך) אלא פוסק פסק דין הממליץ, מורה או אף מחייב גירושים כשעדיין יש צורך באקט של מסירת הגט על ידי הבעל לאישה שבלעדיו לא ייתכנו הגירושים.
כאשר שני בני הזוג מחליטים על הגירושין בהסכמה הם מתקשרים בדרך כלל בהסכם גירושין בו נקבעים כל ההסדרים הקשורים בגירושין. הסכם זה יש להביא לאישור בית הדין או בית המשפט בפסק דין ולאחר ההסכם עדיין יש צורך בסידור גט שבלעדיו לא יהיו הצדדים מגורשים.
אם אין הסכם בין בני הזוג מגיש הצד המעוניין תביעת גירושים נגד הצד השני לבית הדין בו הוא מבקש לקבל או לתת את הגט. כאמור לעיל, רק באותם המקרים בהם על פי דין תורה יפסוק בית הדין לגירושים ורק במקרים מיוחדים יפסוק ביה"ד גם על כפית אחד הצדדים לגירושים.
מזונות ילדים :
חיוב הורים בנטל פרנסת ילדיהם בישראל נעשה על פי רוב על פי כללי הדת בהתאם להשתייכות הדתית של ההורה. במקצת המקרים, כאשר להורה אין דת, כאשר ההשתייכות הדתית של ההורה אינה מוכרת בישראל, או כאשר הדין הדתי החל על ההורה פוטר אותו מצרכי ילדיו, יוטל חיוב על הורה זה מכוח הדין האזרחי.
חישוב גובה תשלומי המזונות מורכב משלושה שלבים עקרוניים:
- חישוב סך כל צרכי הילדים, להלן נטל הפרנסה.
- חישוב של האופן בו צריך להתחלק נטל הפרנסה בין ההורים.
- חישוב תשלומי העברה בין ההורים, אם הילדים מתגוררים רק אצל אחד מהם.
יחד עם זאת, ברוב המכריע של המקרים, אין צורך להזקק לשלבים אלו, שכן מכוח ההלכה היהודית כל נטל הפרנסה מוטל על האב, ללא כל תלות בהכנסתו. בתי המשפט יטילו את כל נטל הפרנסה על האב, אף אם נטל זה גבוה משמעותית מהכנסתו בפועל. פס"ד בן עמי נגד בן עמי (הלכת בן עמי) קבע כי צרכי כל ילד הם לפחות 1,150 ש"ח לחודש, ועדכוני יוקר המחיה הביאו סכום זה לרמה של 1,250 ש"ח. סך המזונות לילד בפועל גבוה בדרך כלל מכך, ויכול להגיע אף במקרים של הכנסה בינונית לרמה של 2,500 ש"ח לחודש.
החיוב האזרחי במזונות :
החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ה'תשי"ט 1959, קובע כי "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו" וכי "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.", כלומר, חלוקת נטל פרנסת הילדים על פי החוק האזרחי היא בשיעור יחסי להכנסות ההורים - הורה שהכנסתו רבה יותר, יחויב לתרום יותר לפרנסת הילדים.
פסקי הדין המפעילים את החוק האזרחי הם נדירים ביותר, שכן החוק לתיקון דיני משפחה אינו חל על יהודים, מוסלמים, ושאר העדות הדתיות אשר הוכרו בתקופת המנדט. לבני קהילות אלו יש "דין אישי", והחוק האזרחי נסוג מפניהם, שכן סעיף 3(א) לחוק קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה."
לגבי מרבית האוכלוסייה, יש לעיין בהלכה היהודית כדי לקבוע את החיוב במזונות. לפי ההלכה, האב חייב בכל צרכי ילדיו היהודים (כלומר מאם יהודיה) עד גיל 6 (קטני קטנים בלשון ההלכה), ללא קשר ליכולתו הכלכלית. ההלכה, ועל כן גם החוק, מחייבת אפילו אב שאין לו כל יכולת כלכלית, אם משום שהוא נכה, מצוי במאסר, חבר קיבוץ, או כל סיבה אחרת, לזון את ילדיו, וזאת ללא קשר ליכולת הכלכלית של האם.
לגבי ילדים מעל גיל 6 ועד לגיל 15 המצב אינו שונה עקרונית. תקנת אושא הרחיבו את חיוב האב במזונות של קטיני קטינים גם לילדים המצויים בטווח גילים זה, ועל כן, ללא קשר להכנסת האב והאם, כל החיוב מוטל על האב. כלומר לגבי ילדים עד גיל 15, כל חיוב המזונות מוטל על האב ועל האב בלבד. אם הילדים מעבר לגיל זה חיובם של שני ההורים הוא מדיני צדקה בלבד - כלומר, ההלכה היהודית מתירה לשני ההורים הכנסה מינימלית, ומחייבת אותם לתת צדקה לילדיהם, ואף מציבה את הילדים גבוה יותר בסולם הזכאים לצדקה מאשר למשל עניי עיר אחרת.
החיוב המלא של האב היהודי במזונות ילדיו, הוא ב"צרכים ההכרחיים", צרכים הכרחיים הינם כל אותם דברים בסיסיים שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש, צרכים השווים הן לעני והן לעשיר. נפסק (ראה למשל בש"א 791/08, פלונית נגד פלוני, בתמ"ש 281/08, בימ"ש לענייני משפחה הקריות, השופט ד. מאזן), כי במסגרת צרכים הכרחיים של ילדים כלולים הוצאות בגין כלכלה, מדור, ביגוד, הנעלה, בריאות וחינוך.
מעבר לכך, כאמור, החובה היא מדין צדקה, הווה אומר כי האב והאם שווים ומחויבים כל אחד (או רק אחד מהם), הכל כפי יכולתם. מגיל 15 עד 18 חובת המזונות נלמדת מדיני צדקה הכלליים במשפט העברי. החיוב מדין צדקה מביא בחשבון לא רק את הכנסת האב אלא גם את הכנסתה של האם, ואם השניים משתכרים, הרי שההוצאות יחולקו ביניהם ביחסיות מתאימה.
לשון החוק קובעת כי מזונות ילדים יכולים להידון ולהיפסק הן בבתי הדין הרבניים והן בתי המשפט לענייני משפחה. אלא, שהפסיקה יצרה ושיכללה לקונה בחוק, וכתוצאה מכך המקרים שבהם מזונות הילדים נידונים בבית הדין הרבני (או בית דין דתי אחר) הם נדירים.
סמכותו של בית הדין הדתי לדון במזונות ילדים נובעת מכריכה כדין של עניין המזונות בתביעת גירושים. על כן, בן-זוג הכורך את עניין המזונות בעניין הגירושים, ומגיש תביעה מתאימה לבית הדין הדתי, יכול לחייב את בן זוגו לדון בעניין מזונות אלו בבית הדין הדתי. אלא, שנפסק כי החיוב הזה הוא של בן הזוג האחר, ולא של הילדים. הילדים אינם כפופים להתחייבות של מי מהוריהם - ופסיקת בית המשפט העליון מתירה לילדים לתבוע מזונות בכל ערכאה שיבחרו. ההורה המגיש תביעת מזונות בשם הילדים, אינו מחויב על כן להגיש תביעה זו לבית הדין הדתי.
החזקת ילדים :
סעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.".
סעיף 25 ידוע גם בשם "חזקת הגיל הרך", קובע כי באין הסכמה בין הורים החיים בנפרד (כמתואר בסעיף 24 לחוק), יופעלו שני כללים:
- ענייני האפוטרופסות של קטין, חלוקתה בין ההורים, ההחזקה בפועל בקטין (משמורת הקטין), וזכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע, יקבעו לפי טובת הקטין בלבד.
- חרף זאת (כלומר, גם אם טובת הקטין מצביעה על החלטה אחרת), ההחזקה בפועל של קטינים עד גיל 6, תהא ביד אמם.
לביהמ"ש נתונה, לפיכך, בתנאים מיוחדים, לקבוע כי משמורת קטינים עד גיל 6, תהא בידי האב. בפועל המקרים בהם פוסק כך ביהמ"ש הם נדירים ביותר. בין השנים 2000-2008 המקרה היחיד שנתפרסם שבו ניתנה משמורת לאב חרף חזקת הגיל הרך זה שבו השופט יעקב כהן, קבע משמורת אצל אב, כאשר האם הייתה אובסיסיבית לגבי עבודתה. אף פסיקה זו ספגה ביקורת .
יש הטוענים (שניט 1982) כי חזקת הגיל הרך משפיעה גם על פסיקת בתי המשפט בעבור ילדים מעל גיל 6. ספירת המקרים בהם הומלץ מתן משמורת לאב [2] מלמדת כי המלצה זו ניתנת בפחות מאשר 5% ממקרי הגירושים.
באפריל 2008 פרסמה וועדת מומחים הידועה בשם וועדת שניט (הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושים) את מסקנות הביניים שלה והממליצות על ביטול חזקת הגיל הרך.
הורות משותפת :
הורות משותפת (Shared Parenting) היא תפיסת עולם לפיה טובת הילד מחייבת חלוקה, שוויונית ככל האפשר, של האחריות ההורית, בין שני ההורים ומעורבות של כל אחד מהם בכל היבט של חיי ילדיהם.
הורות משותפת מושתתת על שני עקרונות: זכותו של הילד לקשר משמעותי עם שני הורים, ונשיאה משותפת באחריות ההורית לילד על ידי שני הוריו. אין מדובר בהכרח בהורים נשואים - גם הורים לא נשואים, ובמיוחד הורים גרושים, זקוקים להסכמה יסודית על חשיבות שניהם לילד. אין מדובר בהכרח בחלוקה שווה של האחריות ההורית, אם כי מומלץ לשאוף לקשר רב ככל האפשר עם כל אחד מההורים. ההכרח הוא אחד - קשר משמעותי ויציב של שני ההורים עם ילדם.
הורים החולקים ביניהם את האחריות ההורית מסייעים להתפתחותו התקינה של הילד. חשיבות חלוקת האחריות ההורית גוברת במקרים בהם מתגרשים ההורים ויש חשש לזעזוע, לנתק ולנסיגה בהתקדמות הילד והצלחתו. לנשיאה במשותף באחריות ההורית יש יתרון גם להורים: היא נותנת לשניהם הזדמנות לקריירה ולפיתוח אישי ובו בזמן מאפשרת לשניהם לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה.
הורות משותפת היא התפיסה המובילה כיום בעולם בכל הקשור באחריות הורית והורות, והיא הולכת ותופסת את מקומה בספרי החוקים של המדינות המתקדמות. מושג האחריות ההורית הוכנס לחוק הבריטי כבר ב-1989, ומאז שולב בחוקי מדינות נוספות. חלוקת האחריות ההורית - היא ההורות המשותפת - נמצאת בשלבי חקיקה בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
במשמעות אחרת, הורות משותפת היא מימוש של חלוקת האחריות ההורית בין הורים פרודים או גרושים, באופן ששני ההורים מטפלים בילדים לפי חלוקת זמנים שווה או קרובה לשווה.
בניגוד ל"משמורת משותפת" (joint custody), העוסקת בעיקר בזמני טיפול ולינה שווים אצל שני ההורים, והמושגת בדרך כלל מתוך מאבק על משמורת הילדים, הורות משותפת עוסקת בכל היבטי האחריות ההורית ומהותה אינה השוויון אלא נשיאה המשמעותית באחריות ההורית של כל אחד מההורים, והשגת הסדר המבוסס על הסכמה בין ההורים. ניתן לומר כי משמורת משותפת היא מקרה פרטי, מימוש מסוים אך לא יחיד, של תפיסת ההורות המשותפת.
חלוקת רכוש :
לגבי בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולא עשו ביניהם הסכם ממון, נערך, לאחר הגירושים, איזון משאבים של כל אחד מהם, שנצברו במהלך הנישואים (באיזון המשאבים לא נכלל רכוש שהיה לכל אחד מבני הזוג לפני הנישואים, קצבה המשולמת מביטוח לאומי ורכוש שהוא קיבל במהלך הנישואים בירושה ובמתנה).
לגבי בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, חלה חזקת השיתוף על הרכוש (וגם על החובות) שנצבר במהלך הנישואים, דהיינו, הרכוש הוא משותף גם אם הוא רשום ע"ש אחד מבני הזוג. פרוק השיתוף ברכוש המשותף אינו מותנה בגירושים. נכסים משפחתיים כמו דירה, מכונית, מיטלטלים, כספים בבנקים וחסכונות נכללים במסגרת הרכוש המשותף ואילו לגבי נכסים עסקיים יש להוכיח כוונה לכלול אותם במסת הרכוש המשותף.
בג"ץ 1000/92 בבלי, נקבע כי על בית הדין הרבני לפסוק לפי החקיקה האזרחית בענייני רכוש. בפועל אין פסיקה אחידה בנושא בבתי הדין.
בפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בת"א (השופט י. גרניט) (תמ"ש 37181/97 ל.טי נ' ע' טי - אושר על ידי ביה"מ המחוזי בת"א) - נקבע כי גם נכסי קריירה הם בגדר רכוש בר-איזון והבעל לשעבר חויב לשלם לגרושתו תשלום עיתי, על מנת לאפשר לה לנהל רמת חיים דומה לשלו.
בהחלטה שניתנה בתמ"ש 69690/03 בעניין ק.צ וי.מ (השופט י. גרניט) - נקבע כי גם בני זוג חד-מיניים זכאים כי בית המשפט לענייני משפחה יאשר את הסכם הממון שהם עשו ביניהם.
33-1.bmp?id=31949151&sopC=1609397454303)